1. הנאשמת מכבסה ותיקה הפועלת שנים רבות במרכז ירושלים, הורשעה עפ"י הודאתה באי תשלום שכר מינימום, בהתאם לעסקת הטיעון המתוארת בפרוטוקול הדיון.
2. ב"כ הנאשמת ציין כי עובדי המכבסה מקבלים בנוסף לשכר העבודה חופשות בהיקף מוגדל הן בחגים היהודים והן בחגים מוסלמים. עוד ציין כי העובדים מקבלים זכוי לשירותי כביסה וגיהוץ בהיקף השווה ל 300 ש"ח לחודש ואף מקבלים הפסקת צהרים בת חצי שעה ע"ח הנאשמת. עוד טען כי מנהלי הנאשמת עברו העבירה מחוסר ידיעה. ניהול שכר העובדים לא נעשה על ידם אלא ע"י משרד הנהלת חשבונות וזה לא עדכן את שכר המינימום כנדרש. בכל אופן הנאשמים תיקנו כל שצריך היה והורו למשרד הנהלת החשבונות, להקפיד בענין ולשלם הפרשים הנגזרים מהענין. עוד טען ב"כ הנאשמת כי הנאשמת שהינה עסק ותיק ומכובד בו עובדים דורות של עובדים עומדת בתחרות עיסקית קשה, ולא הוגנת, עם מכבסות הפועלות במזרח ירושלים המעסיקות פועלים מהשטחים ושם לא נאכפים חוקי העבודה והן משלמות שכר נמוך בהרבה מהשכר שמשלמת הנאשמת.
3. ב"כ המאשימה דיבר על חשיבותו של חוק שכר מינימום תשמ"ז - 1987, על זכויות האדם שהוא מגלם על כי מדובר ב 22 מקרים שבהם לא שולם שכר המינימום, חלקם לפני שהקנס הוגדל ובכל אופן אם יעשה חישוב הרי שהקנס המירבי עולה לסכום גבוה ביותר.
4. בטרם בואנו לגזור את הדיון ראוי שנביא דברים אחדים בזיקה לחוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987 והמשפט העברי. בספרו של ד"ר ש. ורהפטיג 'דיני עבודה במשפט העברי' תל אביב תשכ"ט בעמ' 253 הוא מסכם את עמדת המשפט העברי לפיה גובה השכר נתון למו"מ בין העובד למעביד. זאת בשונה מהמצב, עפ"י חוק מינימום, שהינו קוגנטי ויש בו קביעת סכום מינימום בגין עבודה במשרה מלאה. בבסיס חוק שכר מינימום, עומדת התפיסה לפיה כוחות השוק, בפרט במציאות כלכלית כשלנו, מוטים לטובת המעביד ויש להגן על העובד שהינו הצד החלש בהתקשרות.
לפיכך נקבע שעובד שמוסר כוחותיו למקום העבודה, ראוי שיקבל שכר שיספיק לו כדי מחייתו בכבוד - שכר מינימום.
5. עקרון זה, לפיו השכר שישולם לעובד, עבור כח עבודתו, צריך לאפשר לו קיום בכבוד אנושי מופיע אצל הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל, במשפטי עוזיאל חלק ד' חו"מ סימן מד, ד"ה שיעור שכר, שם כתב:
"מצווה זו מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים, שבמקום עבודתו. דבר זה לא בפירוש איתמר מכללא איתמר, שנאמר בעבד עברי: כי טוב לו עמך, ודרשו רז"ל: עמך- במאכל, עמך, ודרשו רז"ל: עמך-במאכל, עמך-במשתה, לחייב האדון להשוות את (העבד א.א) העברי רמת החיים שלו (קדושין כ'). ומזה אתה למד לדין פועל שאף על פי שאין בעל הבית חייב להשוותו לעצמו, לפי שאינו סמוך על שלחנו, אבל בתשלומי שכר עבודתו חייב לשלם לו במדה כזו, שיוכל לחיות לפי דרגת רמת החיים, שבמקום העבודה. וכן אמרו: 'כי ימכר לך אחיך העברי' -
שתנהוג בו באחוה (ספרא,ויקרא שם). ובכלל מנהג אחוה הוא לדאוג על חייו של הפועל שיהיו משופרים ומכובדים במדה ידועה".
יש גם לזכור את האיסור החמור על הלנת שכר שנקבע, במשפט העברי ועל כך כתבנו כבר במקום אחר:"ע (באר-שבע) נז/26-11 - יעקב יפרח נ' מועצה דתית אזורית שפיר .תק-עב 99(2), 40 ,עמ' 42.
שזהו ביטוי לאיסור ההלכתי של "בל תלין" שנקבע מקדמת דנא במשפטנו, וכך מסכמו הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יא הלכה א-ב):
"מצוות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו, שנאמר ביומו תתן שכרו ...
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו, שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו (דברים כד,טו). ועובר בארבע אזהרות ועשה. עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר (ויקרא יט,יג), ומשום לא תבא עליו השמש (דברים כד,טו), ומשום ביומו תתן שכרו (דברים כד,טו)".
6. נכון להביא אף את עמדת המשפט העברי ביחס לטענה לפיה, לעובדים נתנה זכות להביא בגדים לכביסה וגיהוץ. עמדת המשפט העברי הינה שהשכר צריך להשתלם בכסף, כדי לאפשר לעובד לממש את פירות עבודתו מיד ולפרנס את משפחתו מהכסף שהרוויח. לפיכך אין לשלם את תמורת העבודה בשווה כסף, כפי שמסכם זאת ד"ר ורהפטיג שם בע"מ 369 - 376.
7. ב"כ הנאשמת טען יפה לזכות מרשתו. יחד עם זאת יש לזכור שמדובר בעבירה כלכלית שראוי להרתיע ולהטיל קנסות ממשים ומשמעותים כדי למנוע ביצועם. הטענה לפיה נוהג הנאשם נהג יפה בעובדיו אף היא אין בה רבותא. נכון יעשה מעביד, שינהג כראוי בעובדיו ומבוטח לו שאלה ישיבו לו בנאמנות רבה כגמולו. הצלחת העסק תלויה בעובדיו. מי שינהג באופן הוגן בעובדיו יקצור פירות התנהגותו עשרות מונים.
באשר לטענה לפיה במקומות אחרים - במזרח ירושלים נוהגים להעסיק עובדי שטחים ולא אוכפים שם את חוק שכר מינימום, הרי שאף כאן אין בטענה זו כדי להושיע הנאשמת. יחד עם זאת נאמר שראוי וטוב תעשה המאשימה, אם תגביר האכיפה של חוק חשוב זה - המבטא את מחויבות החברה לזכויותיהם וכבוד האדם של העובדים - עליהם נשענת יציבותה של הכלכלה והחברה.
8. לאור כל האמור ובהתחשב במכלול טענות ב"כ הנאשמת ובחשיבות החוק אני גוזר על הנאשמת קנס של 70,000 ש"ח שישולם ב 10 תשלומים שווים הראשון ביום 1.6.07 ובכל אחד מהימים הראשונים בחודשים הקלנדרים שבאים לאחר מכן. כן תחתום הנאשמת, תוך 30 יום מהיום, על התחייבות, בסך 100,000 ש"ח שלא לעבור עבירה על חוק שכר מנימום או חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) במשך שנתיים ימים מהיום.
בהתאם להסכמת הצדדים גזר הדין נשלח להם בדואר חלף הזמנתם להקראתו.
ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי.
ניתן היום 8.5.07 במעמד הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים